בכל פעם שאני כותב כתבה בסדרת חופשות הרכיבה שלי, אני איכשהו מוצא את עצמי פותח באותה הצהרה נחרצת: “זה המקום שכל רוכב כביש חייב להיות בו לפחות פעם אחת בחיים”. כתבתי את זה על מאיורקה. כתבתי את זה על ג'ירונה. כתבתי את זה על בורמיו. כתבתי את זה על אנסי. ובכל פעם באמת התכוונתי לזה.
אז מה עושים עכשיו? הרי אי אפשר שכל מקום יהיה “המקום שחייבים להיות בו”, נכון?… אז זהו, שאפשר.
כי היופי ברכיבת כביש ובעיקר בחופשות רכיבה, הוא שאין יעד אחד שמנצח את כולם. לכל מקום יש את האופי שלו, את הקסם שלו, את סוג הכאב שלו ברגליים ואת סוג החיוך שהוא משאיר על הפנים בסוף היום. מאיורקה (לינק לכתבה) נותנת לכם שילוב מושלם של ים, הרים, כבישים נהדרים ואווירת חופשה. ג'ירונה (לינק) היא בית ספר לרכיבת כביש עם קפה טוב ותרבות רכיבה בכל פינה. בורמיו (לינק) היא מקדש של טיפוסים אגדיים. אנסי (לינק) היא אלפינית, אלגנטית, ירוקה ומאתגרת.
והדולומיטים? הדולומיטים הם משהו אחר.
לפני שנצלול לכל הפרטים וההמלצות, שווה רגע להבין איפה אנחנו נמצאים
הדולומיטים הם רכס הרים בצפון־מזרח איטליה, חלק מהאלפים, המשתרע בעיקר באזורים של דרום טירול, טרנטינו וונטו. אם מסתכלים על המפה בגדול, מדובר בגזרה שבין ונציה מדרום, ורונה ומילאנו מדרום־מערב והגבול האוסטרי מצפון וממזרח. זהו אזור הררי, גבוה, ירוק, מצוקי וייחודי מאוד שגם הוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בזכות הנוף הגיאולוגי יוצא הדופן שלו.
השם “דולומיטים” מגיע מהמינרל דולומיט, שממנו בנויים חלק גדול מהמצוקים והפסגות באזור. זו גם אחת הסיבות למראה הכל כך ייחודי שלהם: הפסגות המשוננות, הקירות האנכיים והצבעים שמשתנים לאורך היום. זה לא נוף אלפיני “רגיל”. זה נוף עם אופי משלו.
קשה להסביר את זה עד שנמצאים שם. זה לא רק עוד מקום עם עליות מפורסמות. הדולומיטים הם תפאורה. לפעמים אפילו תפאורה לא הגיונית. מצוקי אבן ענקיים שנראים כאילו מישהו חתך אותם בסכין, פסגות משוננות בצבעים משתנים של אפור, לבן, ורוד וזהב (כתלות באור ובשעות היום), כבישים שמתפתלים ביניהם כמו סרט אספלט מושלם, כפרים קטנים עם גגות עץ, מרפסות פורחות, שפות שמתחלפות בין איטלקית, גרמנית ולאדינית (השפה המקומית ההיסטורית של חלק מעמקי הדולומיטים) וכמובן אוכל שמצליח להזכיר לכם שגם אחרי 2,000 מטר טיפוס מצטבר ביום, החיים עדיין יכולים להיות יפים מאוד ובעיקר טעימים מאוד.
זה אזור שבו כל רכיבה מרגישה כמו קטע מתוך הג'ירו ד'איטליה. ולא במקרה. שמות כמו Passo Pordoi, Sella, Gardena, Campolongo, Falzarego, Valparola, Giau ו־Fedaia הם לא רק שמות על מפה. אלו שמות שמופיעים שוב ושוב בהיסטוריה של הרכיבה המקצוענית, במיתולוגיה של הג'ירו, ובחלומות הרטובים של רוכבי כביש מכל העולם.
חשוב להגיד כבר בהתחלה: הדולומיטים הם לא יעד שטוח. למעשה, אם אתם מחפשים רכיבות מישוריות ארוכות שבהן אפשר לגלגל רגליים בנחת, כנראה שזה לא המקום. כאן כמעט כל יום הוא סיפור של עלייה, ירידה, עוד עלייה, עוד ירידה ואז עוד איזה “קיר קטן” שלא ממש הופיע לכם בתוכנית אבל בהחלט יופיע לכם ברגליים. אין הרבה מישור. יש בעיקר הרים. והרבה מהם.
מצד שני וזה חשוב לא פחות, הדולומיטים הם ממש לא רק לרוכבי 'הארד-קור' שמחפשים לסיים כל יום עם הלשון בחוץ, מבט ריק בעיניים וגרף וואטים שגורם להם להרגיש גיבורים. כן, מי שמחפש אתגר פיזי רציני ימצא כאן אינסוף אפשרויות לסבול בהנאה. אבל גם רוכבי 'לייף-סטייל' כמו רבים מאיתנו שמחפשים לשלב רכיבה, נוף, אוכל טוב, עיירות יפות, רכבלים, אגמים, הליכות קצרות, קפה ועוגה באמצע היום ותחושת חופשה אמיתית, ייהנו כאן בטירוף.
הסוד הוא לתכנן נכון
אפשר לבנות ימים ארוכים וקשים עם כמה מעברי הרים מפורסמים ברצף. אפשר לרכוב את סלה רונדה הקלאסית ולסמן וי על אחד המסלולים האייקוניים ביותר באירופה. אפשר לצאת ליום רגוע יותר, לעצור הרבה, לצלם הרבה ולא להתבייש להיכנס לרכבל או לרדת מהרגליים לכמה שעות. אפשר לבחור בסיס לינה נכון, כמו Arabba, Corvara, Canazei או Ortisei, ולבנות סביבו טיול שמתאים בדיוק לרמת הכושר, לחשק ולסוג החופשה שאתם רוצים.
אחד הדברים שהופכים את הדולומיטים ליעד כל כך מיוחד לרוכבים הוא תרבות האירועים המקומית סביב אופניים. פעמיים בשנה (פעם אחת בתחילת יוני ופעם נוספת בתחילת/אמצע ספטמבר) מתקיים באזור אירוע Sellaronda Bike Day, שבו סוגרים לתנועת רכבים את הכבישים סביב רכס 'הסלה' ונותנים לרוכבים מכל הסוגים לעשות את הלולאה המפורסמת באווירה חגיגית, חופשית וללא מנועי מכוניות ואופנועים ברקע. זה לא מרוץ, אין חובה להירשם, אין לחץ של זמנים ואין צורך להוכיח שום דבר לאף אחד. פשוט מגיעים (מדובר ב 'לופ' ללא נקודת פתיחה/סיום רשמית, ככה שניתן להצטרף מכל נקודה על המסלול שבא לכם), רוכבים, מטפסים, עוצרים לצלם, אוכלים משהו בדרך ומנסים לא להתרגש יותר מדי מזה שאתם רוכבים באחד המקומות היפים בעולם כשהכביש כולו שלכם.
וזו לא חוויה אינטימית של כמה עשרות רוכבים בודדים. מדובר בחגיגת אופניים אמיתית, עם סדר גודל של כ־20,000 רוכבים במהדורת הקיץ של Sellaronda Bike Day, מכל הגילאים, מכל הרמות, ועל כל סוגי האופניים. רוכבי כביש רציניים, רוכבי E-Bike, זוגות, קבוצות, מקומיים, תיירים, כאלה שבאו לעבוד קשה וכאלה שבאו בעיקר לחייך ולצלם. וזה חלק עצום מהקסם. אתם לא רק רוכבים בדולומיטים. אתם חלק מיום חג שלם שמוקדש לרכיבה.
בנוסף ל־Sellaronda Bike Day, מתקיים גם Dolomites Bike Day (לרוב באמצע/סוף יוני) שגם בו נסגרים כבישים לרכבים והם מוקדשים לרוכבים בלבד. האירוע הזה מתמקד באזור אחר של הדולומיטים ומציע חוויה דומה באופי שלה: כבישים סגורים, אווירה חופשית, נופים מטורפים, והרבה מאוד רוכבים סביבכם. גם כאן מדובר בסדר גודל מרשים של כ־13,000 רוכבים, כך שהתחושה היא לא של עוד רכיבה רגילה, אלא של פסטיבל רכיבה אלפיני.
חשוב לזכור – אתם לא לבד על הכביש ולא יזיק מזל עם מזג האוויר…
נקודה ששווה להתעכב עליה. מי שרכב באירופה יודע עד כמה ההבדל בין כביש פתוח לתנועה לבין כביש סגור לרכבים יכול לשנות את כל החוויה. בדולומיטים, במיוחד בקיץ, יש לא מעט תנועה. רכבים, אוטובוסים, מטיילים, וגם הרבה מאוד רוכבי אופנועים שבאים ליהנות מאותם כבישים מפותלים, מאותן עליות ומאותם נופים. זה חלק מהעניין וצריך לקחת את זה בחשבון. מצד שני, חשוב להגיד שהתחושה על הכביש שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים בארץ. גם רוכבי האופנועים, ברובם הגדול, נוהגים בצורה הרבה יותר מנומסת, סבלנית ואירופאית. הם עוקפים בזהירות, לא נדבקים, לא מצפצפים בלי סיבה ובאופן כללי יש באזור תרבות כביש שמכבדת רוכבים הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לראות אצלנו.
מבחינת עונה, התקופה הטובה ביותר להגיע לרכיבת כביש בדולומיטים היא בדרך כלל מיוני ועד ספטמבר. ביוני ההרים ירוקים, הפסגות עדיין עשויות להיות מושלגות, מזג האוויר בדרך כלל נעים יותר, והאזור עדיין לא בשיא העומס. יולי ואוגוסט מציעים ימים ארוכים, הרבה חיים, כבישים פתוחים, מלונות פעילים ואווירה תוססת, אבל גם יותר תיירים, יותר תנועה ומחירי לינה גבוהים יותר. ספטמבר, בעיניי, יכול להיות חלון נהדר: פחות עומס, טמפרטורות נוחות יותר, אור יפה ורכיבה שקטה יותר.
אבל, וזו נקודה חשובה מאוד, מזג האוויר בדולומיטים הוא דינמי מאוד ולעיתים בלתי ניתן לחיזוי אמיתי מראש. זה אזור הררי, גבוה ומשתנה ולכן גם אם פתחתם אפליקציית מזג אוויר שבוע לפני וראיתם שמש יפה, זה לא באמת אומר הרבה. בפועל, הרבה פעמים אפשר לדעת בצורה סבירה מה צפוי רק כמה שעות קדימה. בעונה המומלצת בהחלט יכול להיות שבמהלך היום יירד גשם רצוף במשך כמה דקות, ואז הדבר הנכון הוא פשוט לעצור, להמתין קצת, לתת לענן לעבור ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. מצד שני, בטבע כמו בטבע, יכול גם לקרות שתיפלו על שלושה ימים רצופים של גשם, ערפל וקור. אין לדעת. צריך לתכנן, צריך להתגמש וצריך גם קצת מזל.
חשוב גם לזכור שהדולומיטים הם לא רק רכיבה. וזה חלק גדול מהקסם שלהם. אפשר לשלב יום רכיבה עם הליכה קצרה ל־Viel dal Pan מול ה'מרמולדה', לעלות ברכבל לתצפיות בלתי נשכחות, לבקר באגם Carezza שנראה כאילו מישהו הגזים עם הפילטרים בכחול, לשבת בעיירה קטנה על קפה ושטרודל, או פשוט להסתכל על ההרים ולנסות להבין איך מקום כזה קיים באמת.
לכן, בעיניי, חופשת רכיבה בדולומיטים לא צריכה להיות רק “כמה טיפוס עשינו היום”. ברור שהמספרים חשובים. ברור שנעלה הכל ל־Strava. בשביל מה סבלנו אם אף אחד לא ראה? אבל בסוף, הדולומיטים הם יעד שצריך גם להרים בו את הראש מה־Garmin. הרבה. כי בכל פנייה יש תמונה. בכל פסגה יש סיבה לעצור. ובכל ירידה יש את הרגע הזה שבו אתם אומרים לעצמכם: טוב, עכשיו אני מבין למה כולם מדברים על המקום הזה.
אז כן, הנה זה קורה שוב, אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו… גם הפעם אני אגיד את זה… "אם אתם רוכבי כביש, הדולומיטים הם בהחלט מקום שאתם חייבים להיות בו לפחות פעם אחת בחיים בשביל לגלות מחדש למה התאהבתם בספורט הזה מלכתחילה".
איך מגיעים לדולומיטים ואיפה כדאי להתמקם?
הגעה לדולומיטים מישראל היא לא מסובכת במיוחד, אבל היא כן דורשת קצת תכנון. בניגוד למאיורקה, שבה אפשר לנחות ישירות בפלמה ולהיות די מהר בתוך החופשה, או אפילו בניגוד לג'ירונה שבה ברצלונה נמצאת יחסית קרוב, הדולומיטים הם אזור הררי שנמצא קצת “בתוך” הצפון־מזרח האיטלקי. אין שדה תעופה בינלאומי גדול שנוחתים בו, יוצאים מהטרמינל ותוך חצי שעה אתם במלון עם בירה ביד והאופניים בחדר.
מצד שני וזה היופי באירופה, יש לא מעט אפשרויות להגיע. השאלה היא בעיקר איפה בחרתם להתמקם, איזה טיסות זמינות מישראל בתקופה שבה אתם טסים, כמה אתם מוכנים לנהוג והאם אתם מעדיפים לחסוך זמן או כסף. וכמו תמיד בשנים האחרונות, צריך לזכור שגם זמינות הטיסות מישראל ואליה מושפעת לצערנו מהמצב הביטחוני, כך שכל המלצה בנושא טיסות נכונה בעיקר לתקופות שגרה ורגיעה.
האופציה הקלאסית והנוחה ביותר לרוב הישראלים היא לטוס לצפון איטליה, לשכור רכב ולנסוע לדולומיטים. שדות התעופה הרלוונטיים ביותר הם בדרך כלל ונציה, ורונה, מילאנו, ולעיתים גם אינסברוק באוסטריה או מינכן בגרמניה. יש גם שדה תעופה קטן בבולצאנו, אבל הוא פחות רלוונטי לרובנו בגלל זמינות טיסות נמוכה ומחירים שלא תמיד עושים שכל.
ונציה היא כנראה אחת האפשרויות הנוחות ביותר למי שמתמקם באזור Arabba, Alta Badia, Cortina או חלקים מזרחיים יותר של הדולומיטים. משדה התעופה של ונציה מדובר לרוב בנסיעה של כשעתיים עד שלוש, תלוי כמובן לאן בדיוק נוסעים, מצב התנועה, מזג האוויר וכמה פעמים עצרתם בדרך לקפה כי בכל זאת אתם כבר באיטליה.
ורונה יכולה להיות אופציה מצוינת (במידה ואכן יש טיסה ישירה מישראל), במיוחד אם מצאתם טיסה נוחה או זולה יותר. היא מתאימה בעיקר למי שמתמקם באזורים כמו Val di Fassa, Canazei, Val Gardena או דרום־מערב הדולומיטים. גם מכאן מדובר לרוב בנסיעה של כשעתיים וחצי עד שלוש וחצי שעות, שוב בהתאם ליעד המדויק.
מילאנו היא בדרך כלל רחוקה יותר, אבל מציעה הרבה יותר טיסות, לעיתים במחירים טובים יותר, ולכן לא הייתי פוסל אותה מראש. אם מצאתם טיסה ישירה, נוחה וזולה למילאנו, יכול להיות ששווה לספוג עוד שעה או שעה וחצי של נהיגה. רק צריך לזכור שאחרי טיסה, קבלת מזוודות, השכרת רכב ונסיעה ארוכה, היום הראשון עלול להפוך ליום לוגיסטי ולא ליום רכיבה. וזה בסדר גמור, כל עוד מתכננים את זה מראש ולא משלים את עצמכם שתנחתו בבוקר, תנהגו ארבע-חמש שעות, תאספו אופניים, תעשו התאמות, תפרקו מזוודות ואז גם תצאו “לסיבוב קצר” של 1,500 מטר טיפוס.
אינסברוק היא אופציה מעניינת מאוד למי שמתמקם בחלקים הצפוניים יותר של הדולומיטים, ובמיוחד באזור Val Gardena, Alta Badia או דרום טירול. היתרון הוא שהנסיעה יכולה להיות יפה ונוחה יחסית, והמרחק לאזורים מסוימים קצר יותר מאשר מוונציה או מילאנו. החיסרון הוא שזמינות הטיסות מישראל לא תמיד נוחה, ולעיתים תצטרכו קונקשן. מינכן גם יכולה להיות אופציה, בעיקר אם מצאתם טיסה טובה או אם אתם משלבים עוד כמה ימים באוסטריה/גרמניה, אבל צריך לקחת בחשבון נסיעה ארוכה יותר.
בכל מקרה, ההמלצה שלי ברורה: לדולומיטים מגיעים עם רכב שכור
אפשר תאורטית להגיע בתחבורה ציבורית לחלק מהעיירות, ויש שאטלים ורכבות עד נקודות מסוימות, אבל חופשת רכיבה בדולומיטים בלי רכב תהיה הרבה פחות גמישה והרבה יותר מסובכת. רכב מאפשר לכם לבחור נקודות התחלה שונות למסלולים, לברוח ממזג אוויר פחות טוב באזור אחד, להגיע לרכבל או לאגם ביום מנוחה, לאסוף ולהחזיר אופניים, לעצור בסופר, ובעיקר לא להיות תלויים בלוחות זמנים של אוטובוסים הרריים שאולי קיימים על הנייר אבל פחות מתאימים למי שמסתובב עם קסדה, נעליים, מחשב רכיבה, בקבוקים, מעיל גשם ועוד עשרה דברים “קטנים” שאיכשהו תמיד תופסים חצי רכב.
כשאתם שוכרים רכב, תחשבו מראש על הלוגיסטיקה של האופניים. אם אתם מביאים אופניים מהבית, אתם צריכים רכב מספיק גדול לקופסת אופניים או תיק אופניים, מזוודות וציוד. אם אתם שוכרים אופניים במקום (מומלץ ביותר), עדיין תצטרכו רכב שמאפשר להכניס זוג או שניים, במיוחד אם אתם מתכננים להתחיל חלק מהרכיבות מנקודות שונות ולא רק לצאת כל יום ישירות מהמלון.
רכב סטיישן, SUV או רכב משפחתי גדול יעשו את העבודה הרבה יותר טוב מרכב קטן. אל תשכחו שגם בדולומיטים יש לא מעט כבישים צרים, חניות קטנות, עיירות צפופות וסיבובים חדים, כך שלא בהכרח צריך לקחת מפלצת ענקית. צריך רכב פרקטי, לא טנק והכי חשוב – אוטומטי (למרות ההפרש במחיר, יהיה שווה לכם כל אירו).
ועכשיו לשאלה החשובה באמת: איפה מתמקמים?
הדולומיטים הם אזור גדול יחסית, אבל עבור חופשת רכיבת כביש קלאסית, רוב הרוכבים יתמקדו באזור שסביב רכס 'הסלה' במרכז, Alta Badia, Val Gardena, Val di Fassa, Arabba ו־Cortina. הבחירה במקום הלינה תשפיע מאוד על אופי הטיול, כי כאן בניגוד למקומות שטוחים יותר, “רק 20 קילומטר משם” יכול להיות בפועל מעבר הרים שלם, ירידה ארוכה, עלייה חזרה ועוד שעה של נהיגה או רכיבה.
הבסיסים הקלאסיים לרוכבים הם Arabba, Corvara, Canazei, Selva / Ortisei באזור Val Gardena וגם Cortina d'Ampezzo במזרח. לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות.
Corvara נחשבת בעיני רבים לאחד המקומות הנוחים ביותר להתמקמות לרוכבי כביש. היא יושבת ממש בלב העניינים, באזור Alta Badia, קרובה מאוד למסלולים האייקוניים, עם גישה מצוינת לסלה רונדה ולמעברי ההרים שסביבה. יש בה תשתית תיירותית טובה, מלונות Bike Friendly, מסעדות, חנויות, אווירה נעימה והרבה מאוד רוכבים בעונה. החיסרון? היא יכולה להיות יקרה יותר ועמוסה יותר, במיוחד בשיא הקיץ ובסביבת אירועים גדולים.
Arabba, שבה אנחנו בחרנו להתמקם, היא בעיניי אופציה מעולה. היא קטנה יותר (מאוד קטנה), שקטה יותר, ולעיתים גם משתלמת יותר. מצד אחד היא עדיין יושבת על אחד הצירים החשובים של הסלה רונדה ומאפשרת גישה נהדרת למסלולים המרכזיים. מצד שני, היא מרגישה קצת פחות “מלוטשת” ופחות עמוסה מ־Corvara. יש בה בדיוק את מה שצריך לחופשת רכיבה: מלונות, מספר מסעדות, נוף יפה, עליות מכל כיוון, ואפס סיכוי לצאת מהמלון לרכיבה בלי שהרגליים יבינו מהר מאוד לאן הן הגיעו.
Canazei, באזור Val di Fassa, היא עוד בסיס מצוין, בעיקר למי שרוצה לשלב בין רכיבה, טיולים רגליים, רכבלים ואווירה קצת יותר חיה. היא מתאימה מאוד למי שרוצה להיות בצד הדרומי־מערבי יותר של אזור הסלה, עם גישה טובה למסלולים רבים ותחושה של עיירת נופש פעילה. גם כאן, חשוב לבדוק היטב את מיקום המלון ביחס לכבישים וליציאות למסלולים.
Selva ו־Ortisei, באזור Val Gardena, מתאימות יותר למי שמחפש שילוב של רכיבה עם עיירות יפות, תשתית תיירותית מפותחת, רכבלים, מסעדות ואווירה מעט יותר אלגנטית. Ortisei במיוחד היא עיירה יפהפייה, אבל היא פחות “על המסלול” הקלאסי של חלק מהרכיבות לעומת Corvara או Arabba. מצד שני, למי שמטייל עם בן/בת זוג או משפחה שלא רוכבים כל יום, זה יכול להיות בסיס נהדר.
Cortina d'Ampezzo היא אולי השם המפורסם ביותר בדולומיטים, עיירת סקי יוקרתית, גדולה יותר, יפה ומוכרת מאוד. היא יכולה להיות בסיס טוב למי שרוצה להתמקד בצד המזרחי יותר של הדולומיטים, באזור Falzarego, Giau, Tre Cime וכדומה. אבל לחופשת רכיבת כביש שמטרתה העיקרית היא המסלולים הקלאסיים סביב הסלה, היא קצת פחות מרכזית. לא בלתי אפשרי כמובן, אבל לדעתי פחות אידאלית כבסיס יחיד אם זו הפעם הראשונה שלכם באזור.
ההמלצה שלי? אם זו חופשת רכיבה ראשונה שלכם בדולומיטים ואתם רוצים “לפגוע בול”, הייתי מתמקד ב־Arabba או Corvara. שתיהן מאפשרות לצאת לרכיבות מעולות כמעט מהדלת של המלון, שתיהן ממוקמות מצוין למסלולים הקלאסיים, ושתיהן נותנות תחושה שאתם באמת בלב הדולומיטים ולא רק לידם.
נקודה חשובה נוספת שכדאי לקחת בחשבון: חלק מהרכיבות תוכלו להתחיל ישירות מדלת המלון, וזה אחד הדברים הכי כיפיים בחופשת רכיבה מהסוג הזה. יורדים לארוחת בוקר, ממלאים בקבוקים, עולים על האופניים ומתחילים לטפס. אבל לא לכל מסלול זה יתאים. לחלק מהרכיבות תצטרכו להגיע עם הרכב לנקודת פתיחה אחרת, כדי לקצר לוגיסטיקה, לגוון אזורים, או פשוט לא להפוך יום יפה למסע הישרדות מיותר. ובדולומיטים, חשוב לזכור, מרחק אווירי קצר של כמה קילומטרים על המפה יכול להפוך בקלות לנסיעה של שעה או שעה וחצי ברכב, כי בין נקודה לנקודה יש לפעמים מעבר הרים שלם, כביש מתפתל, ירידה ארוכה, עלייה חזרה, עיירות קטנות ותנועה עונתית. לכן כשאתם בוחרים בסיס, אל תסתכלו רק על “כמה זה רחוק בקילומטרים”, אלא גם על זמן הנסיעה בפועל ועל הגישה למסלולים שאתם באמת רוצים לרכוב.
אם אתם רוכבי Life Style ורוצים לשלב יותר טיולים, רכבלים, עיירות, מסעדות וימים רגועים, אז גם Canazei, Selva או Ortisei יכולות להיות בחירה מצוינת. אם אתם רוצים יותר שקט ופחות עומס, חפשו כפרים קטנים ליד העיירות המרכזיות. רק תבדקו היטב שאתם לא בוחרים מקום יפהפה שמתגלה ככזה שכל יציאה ממנו דורשת טיפוס של 12% עוד לפני שה־Garmin הספיק למצוא לוויינים.
מבחינת מלון, כמו תמיד, כדאי לבחור מקום שמבין רוכבים ומוגדר כ Bike Friendly. לא חייבים מלון יוקרתי, אבל כן כדאי לוודא שיש אחסון בטוח לאופניים, אפשרות לכביסה או ייבוש בגדי רכיבה, ארוחת בוקר טובה ומוקדמת, חניה נוחה, גישה קלה לכבישים המרכזיים, מקלחת כיפית, SPA (בונוס) ואם אפשר גם צוות שמכיר את המסלולים ויודע להמליץ מה פתוח, איפה יש עבודות בכביש, ואיזה מעבר עדיף לא לטפס ביום גשום.
בדולומיטים, יותר מאשר בהרבה יעדים אחרים, הלינה היא לא רק מקום לשים בו את הראש. היא הבסיס שממנו תנהלו את כל החופשה. אחרי יום רכיבה עם 2,000 מטר טיפוס, ירידות ארוכות, גשם פתאומי, עוד קפה, עוד עצירה לצילום ועוד טיפוס “קטן” לקינוח, הדבר האחרון שתרצו הוא לגלות שהמלון שלכם נמצא רחוק, לא נוח, בלי חניה, בלי מקום לאופניים ובלי מסעדה פתוחה באזור.
שכירת אופניים או הבאת האופניים מהבית?
כמו שכבר כתבתי בכתבות קודמות, גם בדולומיטים אני נוטה להמליץ על שכירת אופניים במקום ולא על הבאת האופניים מהבית, אלא אם יש לכם סיבה ממש טובה להתעקש על הזוג הפרטי שלכם.
הבאת אופניים מהבית היא כמובן אפשרית, ויש רוכבים שלא מוכנים לוותר על התנוחה המדויקת, המושב, הפדלים, התחושה והחיבור לאופניים שלהם. אני לגמרי מבין את זה. מצד שני, צריך לקחת בחשבון את כל הלוגיסטיקה שמגיעה עם זה: אריזה, תיק או מזוודת אופניים, תוספת תשלום לחברת התעופה, סיכון לנזק בטיסה, פירוק והרכבה, מקום ברכב השכור, ובעיקר ההתעסקות. בחופשה שבה גם ככה יש מספיק לוגיסטיקה, לפעמים הפשטות שווה הרבה.
כמו ברוב יעדי הרכיבה הפופולריים באירופה, תוכלו למצוא כאן למכביר חנויות השכרה שמציעות אופני כביש איכותיים, כולל דגמים עם מערכות הילוכים אלקטרוניות, בלמי דיסק וקסטות שמתאימות לטיפוסים. חשוב כמובן להזמין מראש, במיוחד אם אתם מגיעים סביב אירועי Sellaronda Bike Day או Dolomites Bike Day, או בשיא עונת הקיץ. בתקופות האלה הביקוש גבוה, ולא כדאי לגלות ביום ההגעה שנשארו רק אופניים במידה לא מתאימה או עם קסטה שתגרום לכם לקלל כבר בעלייה הראשונה.
כשאתם שוכרים אופניים, כדאי לברר מראש כמה דברים בסיסיים: איזה דגם תקבלו, איזו מערכת הילוכים מותקנת עליו, מה יחסי ההעברה, האם יש קסטה 34 או לפחות 32, איזה פדלים החנות מספקת, האם מקבלים תיק כלים, פנימית, בלון CO2 או משאבה והאם יש ביטוח לנזק או גניבה. אם אתם רגישים למושב, שווה להביא את המושב שלכם מהבית. אם אתם רוכבים בבית עם פדלים מיוחדים או מד הספק בפדלים, גם אותם כדאי להביא. וכמובן, לא לשכוח מחשב רכיבה, תושבת, מטענים, בקבוקים, פנס אחורי או רדאר/פנס אחורי אם יש לכם וכל הדברים הקטנים שבלעדיהם אנחנו מרגישים שאי אפשר לצאת ולרכוב.
אופניים חשמליים… לא מילה גסה
תרבות ה־E-Bike באירופה ובדולומיטים בפרט, נפוצה היום בצורה מדהימה. תראו שם רוכבים ורוכבות מכל הגילאים על אופני כביש חשמליים, אופני הרים חשמליים, אופני טיול חשמליים, זוגות שרוכבים יחד למרות פערי כושר גדולים, משפחות, מבוגרים, צעירים, אנשים בכושר מצוין ואנשים שפשוט רוצים ליהנות מההרים בלי להיכנס למשבר קיומי בכל עליה.
ואני אומר את זה הכי ברור: אין מה להתבייש בזה בכלל. להפך.
אם אופניים חשמליים הם מה שיגרום לכם לצאת מהבית, להגיע לדולומיטים, לטפס מעברי הרים וליהנות מחופשה פעילה במקום לוותר מראש כי “זה קשה מדי” – אז קדימה. לא כולם חייבים לסבול באותה צורה כדי ליהנות מרכיבה. בסוף המטרה היא להיות שם, לזוז, לנשום אוויר הרים, לחוות את המקום, ולחזור עם חיוך.
מנוע חשמלי לא הופך את הדולומיטים למישור, ואל תדאגו, גם איתו עדיין תצטרכו לעבוד. העליות עדיין ארוכות, הירידות עדיין דורשות ריכוז, מזג האוויר עדיין משתנה, והיום עדיין יכול להיות מאתגר. אבל הוא כן יכול להפוך את החוויה לנגישה, כיפית ומאוזנת יותר, במיוחד למי שלא מטפס כל השנה, למי שמגיע אחרי תקופה פחות טובה של אימונים, או למי שרוצה לשלב רכיבה עם טיול ולא להפוך כל יום למבחן סיבולת.
אז בין אם תביאו את האופניים מהבית, תשכרו אופני כביש רגילים, או תבחרו במנוע חשמלי, העיקר שתבחרו באופציה שתאפשר לכם ליהנות באמת. הדולומיטים לא שואלים באיזה וואטים טיפסתם. הם בעיקר מחכים שתגיעו.
ציוד, ביגוד והכנות לרכיבה בהרים
רכיבה בדולומיטים דורשת קצת יותר מחשבה מרכיבה רגילה ביום קיץ ישראלי. זה לא אומר שצריך להגיע עם חצי חנות אופניים במזוודה, אבל כן כדאי להגיע מוכנים. כמו שכבר כתבתי, מזג האוויר באזור הזה דינמי מאוד, הטמפרטורה משתנה משמעותית בין העמק לפסגה, ומה שנראה בבוקר כמו יום שמש מושלם יכול להפוך בצהריים לענן, גשם קצר, רוח קרה או ירידה ארוכה שבה תברכו את עצמכם על כל שכבה נוספת שזרקתם לכיס.
נתחיל מהבסיס: קסדה, נעלי רכיבה ומשקפי שמש. נשמע טריוויאלי, אבל כששוכרים אופניים בחו"ל קל לפעמים לשכוח שהאופניים הם רק האופניים. את הציוד האישי שלכם אתם עדיין צריכים להביא. קסדה טובה ונוחה, נעלי רכיבה עם קליטים שיתאימו לפדלים שיורכבו באופניים ומשקפי שמש איכותיים הם כמובן חובה. מעבר להגנה מהשמש, המשקפיים מגינים גם מרוח, חרקים, אבק, גשם וטיפות מים בירידות. אם שכחתם, בחלק מחנויות ההשכרה תוכלו לשכור או לקנות גם קסדה, נעליים ומשקפיים, אבל אני תמיד מעדיף להגיע עם הציוד האישי שלי.
מבחינת ביגוד, אל תתנו למילה “קיץ” לבלבל אתכם. גם ביוני, יולי או ספטמבר, יכול להיות חם ונעים בעמק וקר מאוד בפסגה או בירידה ארוכה. לכן כדאי להביא שילוב של ביגוד קצר וביגוד ארוך: חולצות רכיבה קצרות, ביב שורט, גרביים נוחות, אבל גם ווסט רוח, שרוולונים, כפפות דקות, מחממי ברכיים או רגליים למי שרגיש לקור, ומעיל גשם קל שאפשר לקפל לכיס. בדולומיטים, מעיל גשם קטן הוא לא פריט מיותר. הוא יכול להיות ההבדל בין “איזה כיף, חיכינו עשר דקות והמשכנו” לבין “למה לעזאזל לא הבאתי משהו נגד גשם”.
בירידות הארוכות, במיוחד אחרי טיפוס שבו הזעתם, הגוף מתקרר מהר מאוד. לפעמים אתם עומדים בפסגה, מצלמים, מתרגשים, אוכלים חטיף, ואז מתחילים ירידה של עשרים דקות או יותר במהירות גבוהה. ברגע הזה הרוח נכנסת לעצמות. לכן גם אם בעלייה אתם מרגישים חזקים, חמים וגיבורים, אל תזלזלו בשכבה נוספת לירידה. עדיף לסחוב עוד ווסט קטן בכיס מאשר לרדת רועדים עם ידיים קפואות על הברקסים.
מים ותזונה הם עוד נקודה שכדאי לחשוב עליה מראש, אבל חשוב להגיד שבנושא המים הדולומיטים דווקא די מפנקים. בהרבה מאוד מקומות תוכלו למלא מים, לעיתים בעיירות, לעיתים בבקתות או בתי קפה, ולעיתים ממש מברזי מים טבעיים לאורך הדרך. לכן, ברוב הרכיבות אפשר בהחלט להסתדר גם עם בקבוק אחד. כמובן שבימים חמים יותר, או במסלולים ארוכים ומרוחקים יותר, תמיד עדיף לצאת עם יותר מים מאשר פחות.
לגבי אוכל, זה כבר מאוד אישי ותלוי בכם. אתם מכירים את עצמכם הכי טוב: יש רוכבים שמסתדרים מצוין עם עצירת קפה ועוגה באמצע הדרך, ויש כאלה שחייבים ג׳ל, חטיף או משהו קטן בכיס כל שעה. בכל מקרה, כדאי לצאת עם משהו בסיסי לאכול, גם אם רק למקרה חירום ולא לבנות על זה שבדיוק כשיתחשק לכם לעצור יהיה לידכם בית קפה פתוח. בדולומיטים יש הרבה מקומות נהדרים לעצור בהם, אבל לא תמיד הם יופיעו בדיוק ברגע שבו הסוכר שלכם מחליט להיעלם.
עוד דבר קטן אבל חשוב: דרכון, כרטיס אשראי, קצת מזומן וטלפון טעון. באיטליה כיום בכל מקום ניתן להשתמש בכרטיס אשראי, אבל אף פעם לא יזיק לסחוב איזה 100 אירו איתכם למקרה חרום. תמיד טוב שיהיו עליכם אמצעי זיהוי ותשלום במקרה של תקלה, תאונה (חס וחלילה), שינוי מסלול, עצירה לא מתוכננת או מזג אוויר שמכריח אתכם לחשב מסלול מחדש.
ולבסוף, כדאי גם להוריד את המסלולים מראש למחשב הרכיבה. אל תבנו על קליטה סלולרית מושלמת בכל מקום, ואל תסמכו על זה ש”נראה כבר לאן כולם רוכבים”. יש הרבה פניות, הרבה כבישים שנראים מפתים, והרבה דרכים שבהן טעות קטנה יכולה להוסיף לכם עוד טיפוס שלא תכננתם. Garmin, Wahoo, Hammerhead או כל מחשב אחר, העיקר שהמסלול יהיה טעון, הסוללה מלאה, ואתם יודעים בגדול לאן אתם אמורים להגיע.
בשורה התחתונה, ההכנה היא לא מסובכת, אבל היא חשובה. תביאו ציוד אישי נוח, שכבות לבוש מגוונות, אוכל שאתם מכירים, אמצעי ניווט, וראש פתוח לשינויים. כי בדולומיטים, כמו בדולומיטים, גם היום הכי מתוכנן יכול לקבל תפנית. לפעמים זו תפנית של מזג אוויר, לפעמים של עייפות, ולפעמים של נוף כל כך יפה שפשוט תחליטו לעצור לחצי שעה ולשכוח מהתוכנית המקורית.
מסלולים מומלצים
כמו בכל יעד רכיבה גדול באמת, גם כאן יש הרבה יותר מסלולים ממה שאפשר להספיק בחופשה אחת. גם אם תגיעו לשבוע, גם אם תתכננו חמישה ימי רכיבה מלאים, וגם אם תקומו כל בוקר חדורי מוטיבציה, עדיין תצאו משם עם תחושה שיש עוד עשרות כבישים, מעברי הרים, לופים ונקודות תצפית שלא הספקתם לגעת בהם.
וזה חלק מהיופי של המקום.
המסלולים שאפרט כאן הם רק טעימה. הם המסלולים שאנחנו בחרנו לעשות בפועל במהלך החופשה שלנו, בהתאם למקום שבו התמקמנו, מזג האוויר, רמת הכושר, ימי סגירת הכבישים, הרצון לשלב גם קצת טיול ולא רק רכיבת Hardcore, וכמובן מצב הרגליים בכל בוקר. יש עוד המון אפשרויות אחרות, חלקן קשות יותר, חלקן קלות יותר, חלקן מפורסמות יותר וחלקן אולי אפילו יפות לא פחות.
לכן, לפני שאתם מעתיקים מסלול כזה או אחר, חשוב להבין שהדבר הנכון ביותר הוא לבנות את ימי הרכיבה גם כפונקציה של מקום הלינה שלכם. מסלול שנראה מושלם על הנייר יכול להיות פחות הגיוני אם נקודת ההתחלה שלו נמצאת שעה וחצי נסיעה מהמלון שלכם. מצד שני, מסלול אחר שאולי נראה קצר ופשוט יותר, יכול להפוך ליהלום אמיתי אם הוא יוצא ממש מדלת המלון וחוסך לכם לוגיסטיקה מיותרת.
עוד נקודה חשובה בדולומיטים היא כיוון הרכיבה. לכל עליה כמעט יש שני צדדים, ולפעמים הבחירה באיזה צד לטפס היא ההבדל בין עליה ארוכה, מתונה ומהנה, לבין קיר מתמשך שיגרום לכם לחשוב מחדש על כל הבחירות שעשיתם בחיים. אותו מעבר הרים יכול להרגיש שונה לחלוטין אם מטפסים אותו מהצד השני. גם מסלול Loop שנרכב בכיוון ההפוך הוא לא באמת אותו מסלול. העליות הופכות לירידות, הירידות הופכות לעליות, נקודות המנוחה משתנות, הנוף נפתח בזוויות אחרות, והחוויה כולה מקבלת אופי אחר לגמרי.
בדיוק בשביל זה שווה להכיר את האתר ClimbFinder. זהו אתר מצוין שמאפשר לנתח מראש עליות, להבין מה האורך שלהן, מה השיפוע הממוצע, איפה נמצאים הקטעים הקשים באמת, מאיזה כיוון כדאי או פחות כדאי לטפס, ואיך העלייה נראית בפרופיל. בעיניי, זה כלי חובה לפני רכיבה באזור כזה. לא כדי להפחיד את עצמכם, אלא כדי לדעת למה אתם נכנסים ולבחור את המסלול שמתאים לכם. לפעמים תגלו שעליה שנראית “לא נוראית” על הנייר כוללת שני קילומטרים של 10 אחוז באמצע. ולפעמים תגלו שדווקא הצד השני של אותה עליה הרבה יותר זורם, יפה ומתאים ליום שתכננתם.
מבחינת תוואי, הכיף הגדול בדולומיטים הוא כמובן הכבישים. הכבישים הם הסיפור. אספלט מתפתל, מעברי הרים, סוויצ'בקים, ירידות ארוכות, כפרים קטנים, נוף שנפתח בכל פנייה והתחושה הזו שאתם רוכבים בתוך גלויה. יחד עם זאת, יש לא מעט מקומות שבהם אפשר להשתמש גם בשבילי אופניים ייעודיים בצידי הדרך או במקביל לכבישים. ברוב המקרים מדובר באספלט מצוין ונוח לרכיבת כביש, ולעיתים מדובר בשביל לבן, כבוש ומהודק, שגם הוא בדרך כלל עביר לאופני כביש, בטח אם אתם עם צמיגים מעט רחבים יותר. זה לא תמיד יהיה כיף לכל אחד, במיוחד למי שרגיש מאוד לאספלט מושלם, אבל זו בהחלט יכולה להיות אלטרנטיבה טובה, בטוחה ושקטה יותר, בעיקר בעמקים או בקטעים עמוסים יותר בתנועה.
לפני שנצלול למסלולים שעשינו בפועל, הנה רשימה קצרה של עליות ומעברי הרים שכל רוכב שמגיע לדולומיטים חייב לפחות להכיר. לא חייבים לעשות את כולם, בטח לא בטיול ראשון, אבל אלה השמות שיחזרו שוב ושוב בכל תכנון רכיבה באזור:
- Passo Pordoi
- Passo Sella
- Passo Gardena
- Passo Campolongo
- Passo Falzarego
- Passo Valparola
- Passo Giau
- Passo Fedaia
- Passo Costalunga, או Karerpass
- Tre Cime di Lavaredo, או לחלופין Passo delle Erbe למי שמתמקם צפונה יותר
חלק מהעליות הללו כלולות במסלולים שאפרט בהמשך. למשל, סלה רונדה כוללת את חלק ממעברי ההרים האייקוניים ביותר באזור. Dolomites Bike Day נוגע גם הוא בכמה מהשמות הגדולים. מסלול Lago Carezza מכניס אתכם לאזור אחר ויפהפה של הדולומיטים, דרך Passo Costalunga והאגם המפורסם. ויש כמובן עוד אינספור קומבינציות שאפשר לבנות סביב הרשימה הזו.
המסלולים שאנחנו עשינו
להלן חמשת המסלולים שאנחנו רכבנו בפועל במהלך החופשה. חלקם היו ימי רכיבה קלאסיים, חלקם התחברו לאירועי רכיבה מיוחדים עם כבישים סגורים, וחלקם היו יותר בסגנון Life Style, כלומר שילוב של רכיבה, נוף, עצירות, צילום ואווירת טיול.
חשוב לזכור שהמסלולים האלה הם בעיקר שלד ובסיס לתכנון. אתם יכולים לקחת כל אחד מהם ולהתאים אותו לעצמכם: להתחיל מנקודה אחרת, לחזור בדרך אחרת, להוסיף עליה מפורסמת שנמצאת באזור, לקצר קטע פחות רלוונטי, להאריך אם הרגליים מרגישות טוב, או להקל אם מזג האוויר, הכושר או החשק באותו יום אומרים אחרת. הרעיון הוא לא לתת מתכון קשיח שחייבים לבצע בדיוק, אלא בסיס טוב לאזור כללי, כזה שכבר כולל כמה קטעים מפורסמים, יפים ומומלצים, ושאפשר לבנות סביבו יום רכיבה שמתאים בדיוק לכם.
1. Dolomites Bike Day
עליות/קטעים מפורסמים שהינם חלק מהמסלול:
המסלול של Dolomites Bike Day עובר בכמה מהמעברים הקלאסיים של האזור, ובראשם Passo Campolongo, Passo Falzarego ו־Passo Valparola. אלו לא רק שמות יפים על המפה, אלא מעברי הרים מוכרים מאוד לרוכבים, עם כבישים אלפיניים נהדרים, נוף דולומיטי קלאסי, והרבה היסטוריה של רכיבה באזור.
נתונים: 50.52 ק"מ | 1,284 מטר טיפוס מצטבר |
זה היה אחד הימים המיוחדים בטיול, בעיקר בזכות העובדה שמדובר ביום שבו הכבישים נסגרים לרכבים ונפתחים לרוכבים בלבד. כמו שכתבתי קודם, זו לא תחרות ואין כאן לחץ של זמנים. זו חגיגת רכיבה אמיתית, שבה אתם מוצאים את עצמכם מטפסים עם אלפי רוכבים מסביב, מכל הגילאים והרמות, באווירה שקשה להסביר עד שלא חווים אותה. הנתונים אולי לא נראים מפלצתיים, קצת יותר מ־50 ק"מ וקצת פחות מ־1,300 מטר טיפוס, אבל בדולומיטים הנתונים הם רק חלק מהסיפור. האווירה, הכבישים הסגורים, התחושה שההרים שייכים לכמה שעות רק לרוכבים, והאנרגיה של כל מי שמסביב, הופכים את היום הזה להרבה יותר מעוד רכיבה.
זה מסלול שמתאים מאוד גם לרוכבי Life Style, כל עוד מגיעים עם הילוכים מתאימים ועם הבנה שמדובר עדיין ביום הררי. אפשר לקחת אותו חזק, אפשר לקחת אותו רגוע, אפשר לעצור לצלם, אפשר לשבת לקפה בדרך, ואפשר פשוט ליהנות מהחוויה בלי להסתכל כל הזמן על הוואטים.
כמובן שזה גם מסלול חובה באם אתם מגיעים בכל יום רגיל אחר.
2. Lago Carezza Loop
עליות/קטעים מפורסמים שהינם חלק מהמסלול:
הקטעים המרכזיים במסלול הם Lago di Carezza, אחד האגמים המפורסמים והמצולמים ביותר בדולומיטים, Passo Costalunga / Karerpass, שמחבר בין אזור Val di Fassa לאזור אגם קארצה, ו־Passo Lavazè, עליה קשוחה ויפה שמוסיפה למסלול אופי הרבה יותר רציני ממה שאולי נדמה בתחילת היום. בנוסף, החזרה דרך Val di Fassa ושבילי האופניים בעמק היא חלק יפה וכיפי בפני עצמו, גם אם פחות “מיתולוגי” במובן של עליה מפורסמת.
נתונים: 69.56 ק"מ | 1,782 מטר טיפוס מצטבר |
סיבוב אגם קרזה ופאסו לאבאצה – מסלול Lago Carezza היה אחד המסלולים היפים והמגוונים יותר בטיול. הוא לוקח אתכם לאזור קצת אחר של הדולומיטים, עם שילוב נהדר של טיפוסים, ירידות, כבישים מתפתלים, עיירות קטנות, וכמובן גולת הכותרת: Lago di Carezza. מתחילים בעליה לאגם קרזה המדהים!! משם ירידה ארוכה ואז עליה קשוחה לפאסו לאבאצה. עוד ירידה תלולה וחזרה בשביל אופניים מקסים דרך עמק פאסה היפהפה.
אגם קארצה הוא מסוג המקומות שנראים כאילו מישהו הגזים בעריכת התמונות. מים בצבע טורקיז־ירוק, יער מסביב, וברקע פסגות הדולומיטים. זה מקום קלאסי לעצירה, צילום, נשימה עמוקה, ואולי גם רגע קטן שבו אתם מזכירים לעצמכם שלא כל החופשה נמדדת לפי ממוצע מהירות.
מבחינת רכיבה, זה כבר יום קצת יותר משמעותי: כמעט 70 ק"מ וכ־1,800 מטר טיפוס. לא יום בלתי אפשרי, אבל בהחלט יום שדורש ניהול מאמץ. גם כאן, הבחירה בכיוון המסלול יכולה לשנות מאוד את החוויה, ולכן כדאי לבדוק מראש את פרופיל העליות ואת הצד שממנו אתם מתכננים לטפס.
3. Cortina, Dobbiaco
עליות/קטעים מפורסמים שהינם חלק מהמסלול:
במסלול הזה הדגש הוא פחות על “מעבר הרים” אחד מפורסם ויותר על רכיבה נופית באחד האזורים היפים של מזרח הדולומיטים. הקטע הבולט ביותר הוא הדרך שבין Cortina d'Ampezzo ל־Dobbiaco / Toblach, שבחלקה מבוססת על תוואי מסילת רכבת ישנה והפכה לאחד מצירי הרכיבה והטיול המוכרים באזור. בהתאם לכיוון ולתוואי המדויק, הקטע עובר באזור Passo Cimabanche / Im Gemärk, מעבר מתון יחסית אך מוכר מאוד המחבר בין אזור קורטינה לעמק דוביאקו. זה לא מסלול של “עליות אגדיות” כמו סלה רונדה, אלא יותר מסלול נופי, זורם ויפהפה.
נתונים: 61.83 ק"מ | 1,046 מטר טיפוס מצטבר |
כאמור, זה מסלול בעל אופי מעט שונה, פחות “רק מעברי הרים” ויותר רכיבה נופית שמחברת בין אזורים ועיירות מוכרות בצד המזרחי יותר של הדולומיטים. Cortina d'Ampezzo היא אחת העיירות המפורסמות באזור, עיירת סקי אלגנטית ויפה, ודוביאקו, Dobbiaco, נמצאת כבר באווירה קצת אחרת, צפונית יותר, ירוקה יותר, עם תחושה אלפינית ברורה.
המסלול הזה מתאים מאוד למי שרוצה יום רכיבה קצת פחות אכזרי מבחינת טיפוס מצטבר, אבל עדיין עם הרבה נוף, תנועה, אווירה ואפשרות לשלב עצירות. כ־1,000 מטר טיפוס בדולומיטים זה עדיין לא “יום מנוחה”, אבל ביחס לאזור זה בהחלט יכול להיחשב יום שפוי יותר.
באזורים כאלה, שווה לבדוק גם אפשרויות לשילוב שבילי אופניים. חלק מהקטעים בעמקים מאפשרים רכיבה בטוחה ונעימה על שבילים מסודרים, ולעיתים זה עדיף על רכיבה בכביש עמוס יותר. רק קחו בחשבון שלפעמים השבילים הללו כוללים קטעים לבנים או פחות מהירים, כך שמי שמחפש רכיבת כביש “נקייה” על אספלט מושלם, אולי יעדיף להישאר על הכביש.
4. Sellaronda Loop
עליות/קטעים מפורסמים שהינם חלק מהמסלול:
זה המסלול שבו באמת עוברים כמה מהשמות הגדולים של הדולומיטים ברצף אחד: Passo Campolongo, Passo Pordoi, Passo Sella ו־Passo Gardena. ארבעה מעברי הרים מפורסמים שמקיפים את רכס הסלה ויוצרים את אחת הלולאות האייקוניות ביותר לרוכבי כביש באירופה. חשוב לזכור שגם כאן הכיוון משנה מאוד את החוויה. אנחנו רכבנו את המסלול בכיוון השעון, אבל אפשר כמובן לרכוב גם בכיוון ההפוך, ואז העליות, הירידות והקושי מתחלקים אחרת לגמרי. מבחינת תחושה, זה כמעט מסלול אחר.
נתונים: 51.47 ק"מ | 1,647 מטר טיפוס מצטבר |
אם יש מסלול אחד שהוא ממש חובה לרוכבי כביש בדולומיטים, זהו כנראה ה־Sellaronda. זו הלולאה האייקונית סביב רכס הסלה, אחד המסלולים המפורסמים והיפים באירופה, ובצדק.
המסלול לא ארוך במיוחד במונחי קילומטרים, קצת יותר מ־50 ק"מ, אבל הוא דחוס מאוד בחוויה. כמעט 1,650 מטר טיפוס על פני מרחק כזה אומר שאין הרבה רגעים שטוחים. אתם עולים, יורדים, עוברים בין עמקים, מטפסים שוב, יורדים שוב, וכל הזמן מוקפים בתפאורה לא הגיונית של מצוקים, כפרים, רכבלים, פסגות וכבישים שנראים כאילו נבנו במיוחד בשביל אופניים.
אם יש לכם אפשרות לעשות את המסלול ביום Sellaronda Bike Day, כשהכבישים סגורים לרכבים, זו חוויה מדהימה. אם לא, עדיין מדובר במסלול חובה, רק צריך לקחת בחשבון תנועה, במיוחד בעונת הקיץ ובשעות העמוסות. מומלץ לצאת מוקדם, לבדוק מזג אוויר, ולהגיע עם סבלנות לעליות ועם ריכוז לירידות.
זה מסוג המסלולים שאפשר לרכוב חזק, אבל בעיניי כמעט חבל. עדיף להרים ראש, לעצור לפעמים, לצלם, לשתות קפה, ולהבין שאתם נמצאים באחד ממסלולי הרכיבה הכי יפים שיש.
5. Bruneck, Lago di Braies
עליות/קטעים מפורסמים שהינם חלק מהמסלול:
במסלול הזה אין בהכרח מעבר הרים מפורסם בסגנון Pordoi או Giau, אבל יש בו שני קטעים מוכרים ויפים מאוד: הרכיבה באזור Val Pusteria / Pustertal, אחד העמקים המרכזיים והיפים של דרום טירול, והעלייה/הגישה אל Lago di Braies / Pragser Wildsee, אחד האגמים המפורסמים ביותר בדולומיטים. זהו מסלול פחות “גיבורי ג'ירו” ויותר מסלול נופי, אלפיני ו־Life Style, עם הרבה ירוק, עיירות מסודרות, שבילי אופניים נוחים ואגם אחד שמסביר לבד למה היה שווה להגיע עד לשם.
נתונים: 57.86 ק"מ | 882 מטר טיפוס מצטבר |
יום מעט רגוע יותר מבחינת טיפוס מצטבר, עם פחות מ־900 מטר טיפוס על כמעט 58 ק"מ. אבל כמו שכבר הבנתם, בדולומיטים גם הימים ה”רגועים” יודעים לתת עבודה.
האזור הזה מרגיש שונה מהמרכז הקלאסי של הסלה רונדה. הוא צפוני יותר, פתוח יותר בחלקו, עם עמקים רחבים, יערות, עיירות מסודרות מאוד ואווירה שמערבבת איטליה, אוסטריה ודרום טירול. Lago di Braies, הינו אחד האגמים המפורסמים והמצולמים ביותר בדולומיטים, ולמרות שהוא תיירותי מאוד, הוא בהחלט שווה ביקור אם אתם כבר באזור.
זה מסלול שיכול להתאים ליום שבו רוצים לגוון אזור, לרכוב משהו פחות קשוח, או לשלב רכיבה עם ביקור באגם או בעיירות. גם כאן, כדאי גם לעלות על קטעי שבילי אופניים רלוונטיים, כי האזור הזה מציע לא מעט תשתיות נוחות לרכיבה לצד הכבישים.
טיפים אחרונים לסיכום ולפני שיוצאים לדרך
לפני הסיכום, עוד כמה דברים קטנים שכדאי לקחת בחשבון ויכולים לעשות הבדל גדול בין חופשה טובה לחופשה מצוינת.
נתחיל מכמות הימים. לדעתי, חופשת רכיבה בדולומיטים מצדיקה לפחות שישה לילות, ועדיף אפילו שבוע מלא אם מתאפשר. זה ייתן לכם ארבעה עד חמישה ימי רכיבה איכותיים, יום אחד גמיש למנוחה, טיול רגלי, רכבל או מזג אוויר בעייתי, וגם מספיק זמן לא להרגיש שאתם כל הזמן רודפים אחרי הלו"ז. בדולומיטים, כמו שכבר כתבתי, מזג האוויר יכול לשנות תוכניות מהר מאוד, ולכן יום “ספייר” הוא לא מותרות. הוא חלק מהתכנון.
אל תנסו לדחוס יותר מדי. זה אולי הפיתוי הגדול ביותר באזור כזה. כל מעבר הרים נראה כמו משהו שחייבים לעשות, כל אגם נראה כמו חובה, כל פסגה נראית כמו “רק עוד עליה קטנה”, וכל מסלול ב־Strava נראה אפשרי כשאתם יושבים בבית על הספה עם קפה ביד. בפועל, אחרי יומיים או שלושה של טיפוסים, ירידות, גשם קצר, שמש, רוח, עצירות וצילומים, הגוף מתחיל להזכיר לכם שגם חופשה היא עדיין חופשה. עדיף לבחור פחות מסלולים ולעשות אותם בכיף, מאשר להפוך את הטיול למרתון משימות.
שווה מאוד לתכנן מראש, אבל לא להתחתן עם התוכנית. תכינו מסלולים, תורידו קבצי GPX, בדקו את העליות ב־ClimbFinder, סמנו נקודות עצירה אפשריות, בדקו איפה יש רכבלים, אגמים או עיירות ששווה לבקר בהן, אבל תשאירו מקום לשינויים. לפעמים מזג האוויר ישלח אתכם לאזור אחר. לפעמים הרגליים יבקשו יום קל יותר. לפעמים תגלו שבדיוק היום יש כביש סגור או אירוע מקומי. ולפעמים פשוט תעברו ליד מקום כל כך יפה, שתעדיפו לעצור לשעה ולשכוח מהתוכנית המקורית. בדולומיטים זה לגמרי לגיטימי.
האוכל הוא עוד חלק מהכיף. הדולומיטים הם לא בדיוק “איטליה הקלאסית” של פיצה, פסטה וג'לטו בלבד, למרות שגם את אלה כמובן תמצאו. זה אזור שבו המטבח האיטלקי פוגש השפעות אוסטריות ולאדיניות, והתוצאה נהדרת לרוכבים רעבים. לצד פסטות, פיצות וקפה איטלקי, תמצאו גם שטרודלים, מרקים, כופתאות, שניצלים, בירות מקומיות, גבינות, נקניקים, ועוגות שמרגישות לגמרי מוצדקות אחרי 1,500 מטר טיפוס. אל תזלזלו בעצירת קפה ועוגה באמצע היום. לפעמים זו בדיוק האנרגיה שתציל את העלייה הבאה.
מבחינת ביטוח, חשוב לוודא מראש שהביטוח שלכם מתאים לחופשת רכיבה. לא להניח אוטומטית שכל פוליסת נסיעות רגילה מכסה רכיבת כביש בהרים. בדקו שיש כיסוי לספורט אתגרי או פעילות רכיבה, חילוץ ופינוי רפואי במקרה הצורך, טיפול רפואי בחו"ל, ביטול או קיצור נסיעה, וככל שרלוונטי גם כיסוי לציוד או לאופניים שכורים. זה לא החלק הכי מלהיב בתכנון, אבל זה מסוג הדברים שרוצים לסגור מראש ולקוות שלא נצטרך להשתמש בהם לעולם.
כדאי גם להזמין מוקדם. בתקופות של Sellaronda Bike Day, Dolomites Bike Day, חודשי הקיץ ושיא עונת התיירות, מקומות הלינה הטובים, האופניים להשכרה והרכבים המתאימים יכולים להיתפס מהר. זה נכון במיוחד אם אתם צריכים מידה ספציפית של אופניים, מלון Bike Friendly, או רכב גדול מספיק לציוד. ככל שתסגרו מוקדם יותר, כך יהיו לכם יותר אפשרויות ופחות פשרות.
צאו לרכיבות מוקדם יחסית. בבוקר הכבישים בדרך כלל שקטים יותר, מזג האוויר יציב יותר, והאור יפהפה. זה גם משאיר לכם יותר מרווח במהלך היום לעצירות, שינויים, גשם פתאומי, קפה, תמונות או סתם עיכובים קטנים. בדולומיטים, יום שמתחיל מאוחר מדי עלול להפוך מהר מאוד למרוץ נגד עננים, רעב ועייפות.
בירידות, אל תתלהבו יותר מדי. נכון, הכבישים מדהימים, האספלט לרוב טוב, הסיבובים מפתים, והנוף גורם לכם להרגיש כאילו אתם בתוך סרט. אבל הירידות בדולומיטים ארוכות, מהירות, ולעיתים טכניות. יש מכוניות, אופנועים, רוכבים אחרים, כבישים צרים, מנהרות, חצץ פה ושם, ופרות שכנראה לא קיבלו את העדכון שאתם באמצע סגמנט חשוב. תרדו בזהירות, תשמרו מרחק, ואל תתביישו לעצור אם אתם עייפים או קרים.
לבסוף, תזכרו שזו לא תחרות. גם אם כולם מסביב נראים חזקים, גם אם Strava מלא בזמנים מטורפים, וגם אם על כל מעבר הרים תראו רוכבים שנראים כאילו הם באמצע מחנה אימונים לג'ירו, אתם שם בשביל החופשה שלכם. אפשר לרכוב חזק. אפשר לרכוב לאט. אפשר לעצור כל חמישה קילומטרים לצלם. אפשר לעלות על חשמולק. אפשר לקצר מסלול. אפשר להחליט שהיום לא רוכבים אלא עולים ברכבל ואוכלים שטרודל מול נוף מטורף. הכל לגיטימי.
הדולומיטים נותנים מספיק יופי ואתגר לכולם. צריך רק להגיע עם ראש פתוח, רגליים מוכנות במידה סבירה, ותוכנית שמאפשרת גם ליהנות ולא רק לסמן וי ואם תתכננו נכון, תבואו עם ראש פתוח. יש סיכוי טוב מאוד שגם אתם תחזרו משם עם אותה מחשבה בדיוק – איך לעזאזל לא באתי לכאן קודם?